שאלות לפרופ. דורית פוד, הכר את המומחה

1. ספרי לנו על עצמך על קצה המזלג: היכן נולדת, היכן גדלת, מה והיכן למדת, אם היית בחו"ל, היכן השתלמת. איך הגעת לעבוד בתחום של טיפול בכאב?
   
   נולדתי וגדלתי בחיפה. לאחר שירותי הצבאי למדתי סיעוד באוניברסיטה העברית בירושלים. באותם ימים היה זה המקום היחיד בארץ בו ניתן היה ללמוד סיעוד בתכנית אקדמית ובכך לרכוש הן תעודת אחות מוסמכת והן תואר ראשון בסיעוד. לאחר סיום הלימודים עבדתי כאחות במספר מחלקות אשפוז (טיפול נמרץ לב, כירורגיות ועוד) וגם במרפאה קהילתית בקיבוץ למשך 5 שנים. השנים הללו הקנו לי ניסיון קליני רב בטיפול במגוון רחב של בעיות רפואיות. בשלב מסוים הרגשתי שאני בשלה מספיק כדי לעסוק בחינוך ולהעביר הידיעות שלי לסטודנטים. במקביל, המשכתי ללימודי תואר שני בסיעוד באוניברסיטת תל אביב. נושא התזה שלי היה בדיקת יעילות אמנטדין (נוגד קולטן NMDA) כטיפול לכאב עצבי בקרב חולי סרטן. למעשה כאן הכל התחיל…. התחלתי להיכנס לעובי הקורה בכל הקשור לתחום הכאב, כמו גם ל"איך עורכים מחקר". באותה התקופה הצטרפתי לסגל ההקמה של החוג לסיעוד באוניברסיטת חיפה, בו אני עובדת עד היום (25 שנה). המשכתי בלימודי דוקטוראט (PhD) בפקולטה לרפואה בטכניון (קשרים בין מאפייני אישיות לתפיסת כאב ותגובה לאנלגטיקה). בשלב מסוים רציתי להרחיב היריעה ולהתנסות בעבודה מחקרית בחו"ל. שהיתי באוניברסיטת אולבורג בדנמרק, שם ערכתי מספר מחקרים שהניבו פרסום בנושא של השפעות גירויי קור כואבים על היפראלגזיה. קבלתי דוקטורט נוסף מאוניברסיטת אולבורג. כשחזרתי, הקמתי את המעבדה לחקר הכאב באוניברסיטת חיפה בה אני עורכת את מחקריי השונים עד היום. המעבדה מבוססת על כלי מדידה שונים המפיקים כאב מאופנויות שונות ואנחנו בודקים תגובות (Quantiative Sensory Testing, QST). באופן כזה אנחנו מנסים להסיק על מנגנוני פעולה. שאלות המחקר הן אינסופיות ואני מנחה סטודנטים רבים לתארים מתקדמים (מסטרנטים, דוקטורנטים) בעריכת המחקרים השונים. לרוב משמשת המעבדה למחקרים באנשים בריאים ללא כאב אשר נחשפים למודלים הללו ואנחנו בודקים את תפיסת הכאב שלהם, עיבוד הכאב וכיצד הוא קשור למאפיינים שונים כמו דמוגרפיה, מאפייני אישיות, הסחת דעת (מציאות מדומה), תגובה לתרופות, גנטיקה, מורפולוגיה מוחית ומאפיינים נוספים. מחקרים מסוג זה הם חשובים מאחר וניתן לתרגם אותם למצבי הכאב האמיתיים בקליניקה. זהו תחום מקובל וידוע הקרוי translational research from lab to clinic. לעתים קבוצות הנחקרים הבריאים משמשים כקבוצות ביקורת למחקרים קליניים שנערכים בחולים. מרבית שיתופי הפעולה שלי הם עם פרופ' אילון איזנברג (שהיה גם המנחה שלי), כמו גם שיתופי פעולה אחרים בארץ ובעולם.
2. ספרי לנו על יום עבודה ממוצע שלך. האם את מבצעת את הניסויים הקליניים בפועל או שהסטודנטים עושים זאת? כמה זמן את מקדישה לכתיבה של הצעות מחקר, בקשות למענקי מחקר ומאמרים? ממה מתוך העבודה שלך בכללותה (כתיבה, עריכת הניסויים, הדרכת הסטודנטים, העברת הרצאות) את הכי נהנית?
   
   כבעלת משרה באקדמיה העבודה שלי כוללת, פרט למחקר, גם הוראה, לקיחת חלק בוועדות אקדמיות שונות ועבודות מנהל. החלק המחקרי בעבודתי כולל הנחיית סטודנטים, כתיבת הצעות מחקר לקרנות לצורך מימון מחקרים, כתיבת מאמרים, שיפוט מאמרים, שיפוט תזות ועוד כהנה וכהנה בעניינים האלה. פיתחנו במהלך השנים מסורת של מפגש על בסיס קבוע של כל הסטודנטים ביחד במעבדה ובו אנחנו מציגים מאמרים, מתלבטים ביחד בשאלות המחקר השונות ומדריכים זה את זה בטכניקות מחקר ושימוש במיכשור. המידע עובר מהותיקים לצעירים. בעבר נהגתי אני בעצמי לאסוף את הנתונים השונים. עם השנים, כאשר אני עסוקה בו זמנית בהרבה מחקרים, אני כבר פחות עושה את זה והסטודנטים עושים את זה בעצמם. מתאמים, מודדים, מתעדים, בונים את מסד הנתונים ומשתמשים במסד לצרכי המחקר שלהם, כמובן תחת הנחייה והתייעצות. כל הזמן צריך לחשוב גם על מקורות מימון, מאחר וכל מחקר כרוך בעלויות אשר לעתים הן יקרות מאד. לכן אני מקדישה חלק מעבודתי לכתיבת הצעות מחקר לקרנות לצורך מימון. זה לא פשוט והשוק מאד תחרותי. פעמים רבות לא זוכים ומתאכזבים. מצד שני אם לא מנסים אז עוד פחות זוכים… אתגר נוסף הוא פרסום ממצאי המחקר. כמובן שכדי לפרסם מאמר בכתב עת איכותי דרושה המון המון עבודה מחשבתית הכוללת את הצגת המחקר באופן מדויק, אטרקטיבי וחדשני. זה לא פשוט לכתוב וזה דורש מיומנות מאד ספציפית. בכל מקרה זה מאד מעניין ומאתגר וגורם סיפוק רב כאשר מאמר כזה מתקבל לפרסום. יש משהו שצריך להבין:  מטפלים רגילים לראות תוצאות טיפול בטווח זמן יחסית קצר או אפילו מיידי. באקדמיה, כאשר יש רעיון למחקר, צריך לקחת בחשבון שרק תוך כ – 5 שנים נראה את התוצאה הסופית שלו מפורסמת. קשה לפעמים לתפוס את זה וזה עשוי לתסכל. אבל זה הקצב ואת זה אני כל הזמן אומרת לסטודנטים שלי שצריך המון סבלנות ואין קיצורי דרך. לכן חוקרים עוסקים בהרבה מחקרים בו זמנית כאשר כל מחקר נמצא בשלב אחר. מתוך מכלול העבודה שלי, הכי אני אוהבת להנחות את הסטודנטים באופן פרטני. אחד לאחד יושבים ומגבשים ולומדים ומנתחים וכותבים ביחד. יש לי המון סיפוק מכך שסטודנט מסיים לימודיו ומקבל תואר מסטר או דוקטוראט ואני יודעת שאני הייתי חלק משמעותי בהכשרתו. מצד שני, כמו תמיד, צריך שניים לטנגו הזה ולפעמים המנחה מתלהב יותר מהמונחה… ככה זה…
3. ספרי על שיתופי פעולה עם מרכזים אחרים שאת מבצעת לצרכי המחקר בו את עוסקת, ולמה שיתופי הפעולה האלו מועילים.שיתופי פעולה הם תמיד חשובים. היום כל אחד יש לו תחום התמחות מאד ספציפי ובכדי לערוך מחקר נרחב ומשמעותי, פעמים רבות דרוש צוות חוקרים מולטידסיפלינרי. במיוחד אצלי מאחר ואני לא רופאה, גם אם יש לי רעיון ממש טוב למחקר, לא תמיד יש לי הרשאה לבצע אותו. אני לא יכולה לתת תרופות למשל, ולא לתת גיבוי רפואי אם משהו משתבש. לכן מאד חשובים שיתופי הפעולה. נקודות החוזק שלי באות יותר מהאספקט המתודולוגי של המחקרים כמו בניית מערכי מחקר, שימוש בכלי מחקר, עריכת ניתוח הנתונים וכתיבה. עד כה היו לי (ועדיין יש לי) שיתופי פעולה עם קבוצות מחיפה, תל אביב, ירושלים, וגם מחו"ל – דנמרק, סן פרנסיסקו, גרמניה ועוד… זה מאד מעניין ומאתגר לעבוד עם אנשים שונים אם כי לא תמיד קל.
4. חוקר/ת צעיר/ה בתחום מדעי הרפואה פונה אליך ושוקל/ת לעסוק בתחום של חקר הכאב. האם היית ממליצה לו/ לה להעמיק בתחום? האם יש נושא שנחשב עכשיו "חם" והיית ממליצה לו/לה להתמקד בו? מהם הקשיים הצפויים למי שעוסק במחקר בתחום הכאב?
   
   תחום חקר הכאב הוא תחום מרתק בעיני. כל כך הרבה כבר ידוע ונחקר ואופיין, ומצד שני – כל כך הרבה חסר ולא ידוע. ובכלל, כל התופעה הביופסיכוסוציאלית של הכאב עושה את העניין ליותר מורכב ויותר מאתגר. למשל, מאד קשה היום לגייס חולים למחקר קליני. חסרה היענות של החולים, המעקב לא קל, קיימת נשירה של חולים שגויסו וישנן כל מיני בעיות נוספות בדרך. יש גם בעיה אתית במתן פלצבו במקרים מסוימים (בעיקר כטיפול לכאב כרוני). זו בעיה עולמית. במדינות מסוימות (כמו גרמניה) מנסים לפתור את זה באמצעות הקמת רשת ארצית למחקר. באופן כזה אפשר לגייס חולים ממרכזים שונים, כאשר בכל מרכז בודקים בדיוק את אותו הדבר ובאותן השיטות . זה מאפשר לנתח ממצאים של מדגמים גדולים ובכך לענות ביתר מהימנות על שאלות מחקר מסוימות. לדעתי יש צורך להקים משהו כזה גם בארץ. אנחנו באגודה עובדים על זה עכשיו. נקודה נוספת היא שחשוב ביותר להקדיש את כל הזמן הדרוש לצורך תכנון המחקר. לא לרוץ לעשות לפני שכל פרט נבדק ונשקל בדקדקנות ובקפדנות. זה עשוי למנוע עריכת מחקרים גרועים שקשה יהיה להסיק מהם מסקנות. וחבל.מבחינת החוקר עצמו הוא צריך להיות סקרן מטבעו, יצירתי ומחויב למחקר. צריך להיות כל הזמן up to date בספרות המתפרסמת בתחום. יכולות להיות שעות עבודה מאד לא שגרתיות, ובעיקר צריך המון סבלנות. לפעמים גיוס נבדקים לוקח זמן, לפעמים מכשירים מתקלקלים, לפעמים ממצאי ביניים מראים שכדאי לעשות שינויים במערך המחקר וכו וכו. אבל בעיקר זה מרתק. לומדים המון על התחום וגם על עצמך. אני מאד מאד אוהבת את העבודה שלי .יש לא מעט נושאים חמים היום. כל נושא הכאב הנוירופתי לא פתור עדיין. כמובן מחקרים איכותיים בנושא קנביס רפואי (יש על כך המון מחקר אבל לא מספיק איכותי). זיהוי מנבאים – למי יעיל מה. אפקט הפלצבו הוא מרתק בפני עצמו. כך שלא חסרים נושאים לחקירה. הבעיה היא יותר סביב ה"איך" ולא ה"מה". ועל כך אנחנו שוברים לא מעט את הראש. לא כל דבר, כמובן, אפשר לעשות במחקרים בבני אדם.
5. לסיום, יוצא לך לעבוד ולהכיר לא מעט רופאים שעוסקים בטיפול בכאב, וכידוע רפואה איכותית זקוקה למחקר כדי להתקדם ולהיטיב עם המטופלים. כחוקרת, האם יש לך עצות לרופא כאב מתחיל, מתוך הנסיון שלך עם מטופלים הסובלים מכאב ומטופלים בריאים, בנוגע לאיך רופא צריך להתנהל מול מטופל כאוב, טיפול ספציפי והמלצות אחרות?
   
   הכאב מהווה רק חלק מכל המכלול. לא בטוחה גם שתמיד כשחולה אומר שכואב לו – אכן מדובר בכאב פר סה או אולי בחוסר נוחות או במתח או במשהו אחר. בכל מקרה הכאב מבטא משהו והוא אולי הסימפטום המוביל בפנייה לשירותי הבריאות, אבל הוא בהחלט לא הכל. עד כמה שניתן הרופאים צריכים להתייחס לזה באופן הזה, לאמוד ולהעריך גם אספקטים אחרים שעשויים להשפיע על החוויה. חשוב להעריך גם היענות לטיפול, צורך במתן מידע ובכלל – באיזה טיפוס אישיותי מדובר. זה אתגר וזה לא פשוט וזה גוזל זמן אבל על פי גישת ה"רפואה המותאמת אישית" זה לב העניין. לנסות לאפיין את המטופל מבחינת תפיסת הכאב שלו והתגובה שלו למשככי כאב.

תודה רבה פרופ. דורית פוד.